גמרא
פירוש
לֵיחוּל עֲלַהּ אִיסּוּר אֶתְנַן לְמַפְרֵעַ אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) אכְּשֶׁקָּדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדת כוכבים״.
ליחול עלה [שיחול עליה] על המתנה הזו איסור אתנן למפרע, שהרי מתברר למפרע שאתנן נתן! אמר ר׳ אליעזר: מדובר כשקדמה והקריבתו למזבח לפני שבא עליה, ואין מה שיחול עליו האיסור למפרע. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר לה כשנתנו לה: ״קני ליך [לך] את האתנן מעכשיו״ — פשיטא דשרי [פשוט הוא שמותר], דהא ליתיה [שהרי אינו קיים] בשעת ביאה, ומתנה בעלמא [בלבד] הוא דיהיב [שנתן] לה! ואי [ואם] שלא אמר לה ״קני ליך מעכשיו״, היכי מצי מקרבה [כיצד יכולה היתה להקריב] אותו קודם? הלוא ״ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה׳ ״ (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים מכאן: מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם מקדיש צריך להיות ברשותו, ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו! אלא מדובר שאמר לה: ״להוי גביך [שיהיה האתנן אצלך] עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך [ואם יצטרך לך] קני אותו מעכשיו״, ובכגון זה חידשה הברייתא שהוא מותר. בעי [שאל] רב הושעיא: קדמה הזונה והקדישתו את האתנן קודם הביאה, אף שלא הקריבתו עדיין, מהו, מה דינו? וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם]: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שכל דבר שמקדישים בדיבור בלבד לשם שמים, הרי דינו לענין קניינים כמו מסירה שמוסרים חפץ להדיוט, אם כן, כיון שהקדישתו בדיבור כמאן דאקריבתיה דמי [כמי שהקריבה אותו הוא נחשב], ואינו קרוי אתנן. או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה [שמא עכשיו על כל פנים הרי הוא עומד וישנו בעינו] ולכן חל עליו האיסור? ושואלים: ותפשוט [ותפתור] בעיה זו מדברי ר׳ אליעזר, שאמר ר׳ אליעזר שמדובר בשקדמה והקריבתו, ונדייק מכאן: דוקא הקריבתו, אבל הקדישתו — לא! ודוחים: מה שאמר ר׳ אליעזר גופיה [עצמו] קא מיבעיא ליה [היה מסופק לו] לרב הושעיא מאי [מה] היתה כוונתו? מיפשט פשיטא ליה [האם פשוט לו הדבר] לר׳ אליעזר שהקריבתו דוקא, אבל הקדישתו — לא, והאתנן אסור, דהא איתיה [שהרי ישנו] בשעת ביאה, או דלמא [שמא] הקריבתו פשיטא ליה [פשוט לו], והקדישתו מספקא ליה [מסופק לו], ולכן לא נקט בדוגמה זו, אבל לא הכריע בדבר. שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה. א נאמר בברייתא לעיל שאם בא עליה ואחר כך נתן לה — אתננה מותר. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ששנינו בברייתא אחרת: בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים — אתננה אסור! אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמר מראש: ״התבעלי לי בטלה זה״, ואז טלה זה נחשב מיד כשלה, אפילו נמסר לה רק לאחר זמן. הא [זה] שאמר לה: ״התבעלי בטלה״ סתם, שלא ייחד לה טלה מסויים בשעת הביאה, ולכן כשנתן לה לאחר ביאה — שוב אין זה נחשב אתנן. ושואלים: וכי אמר [וכאשר אומר] לה ״בטלה זה״ מאי הוי [מה בכך]? הא מחסר [הרי הוא מחוסר] משיכה, שלא משכה אותו, ונמצא שלא קנתה אותו עדיין! ומשיבים: מדובר שם בזונה גויה, דלא קניא [שאינה קונה] במשיכה, אלא בכסף. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בזונה ישראלית, וכגון דקאי [שהיה] הטלה עומד כבר בחצירה, וקנתה אותו מדין קנין חצר, שאדם קונה לו מה שברשותו. ושואלים: אי דקאי [אם מדובר שהוא עומד] בחצירה, אין זה מקרה שבא עליה ואחר כך נתן לה, הא קניא לה [הרי הוא כבר קנוי לה], מזמן שהיה בחצר, קודם שבא עליה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דשויה ניהלה אפותיקי [שעשה את הטלה עבורה כמשכון], שאמר לה: ״אי מייתינא ליך זוזי [אם אביא לך כסף] מכאן עד יום פלוני — מוטב ותחזירי לי את הטלה, ואי [ואם] לא אביא כסף — שקליה [קחי אותו] באתנניך״. ב ושבים לדון במה שנהגו בית ר׳ ינאי ללוות מעניים בשביעית ולפרוע בשמינית, ועל כך אמר ר׳ יוחנן שאין זה קרוי חליפי שביעית. מתיב [מקשה על כך] רב ששת: אומר אדם לחמריו ולפועליו שהם גוים או עמי הארץ, שנותן להם כסף ואומר: ״לכו ואכלו בדינר זה״, או אומר ״צאו ושתו בדינר זה״, ואינו חוששמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush